מחברת, יומן וצלצול
13 ביוני, 2009
בתהליך בזק, ועוד לפני שהספקתי להפקיד את טופס בקשת העבודה באופן רשמי, התקבלתי לעבודה בתיכון ב”Green Meadow Waldorf Schoool“. בשנה הבאה אלמד מתימטיקה בכתות ז’-ח’ וביולוגיה בכתות ט’-יב’. תכנית הלימודים בביולוגיה מגוונת ומרשימה, וכוללת זואולוגיה, בוטניקה, אנטומיה ועוד. חלק מהחומר אצטרך ללמוד בעצמי, אבל מכיוון שבשנה הבאה אני מצטרפת למורה וותיק, לא אצטרך עדיין להתמודד עם הכל. אם הכל יתנהל לפי התכנית, בשנה שאחר כך הוא יפרוש (הוא כבר מלמד שם משהו כמו 40 שנה), ואני אהיה המורה לביולוגיה של כו-לם.
תהליך הגיוס שלהם היה מאד יסודי ומרשים, ואני מניחה שאם זה לא היה השבוע האחרון בשנת הלימודים, הם גם היו פורשים אותו על תקופה ארוכה יותר. השלב הראשון היה ראיון עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של ביה”ס והמורה לביולוגיה. זה היה ביום שישי, וביום שני כבר הייתי צריכה לבוא להעביר שיעור לדוגמא - מתימטיקה בכיתה ט’. בשיעור היו עשרה תלמידים (שמהווים את החצי היותר מתקדם של הכיתה) וחמישה מורים מהתיכון. באותו יום אחרי הצהריים נפגשתי עם צוות המתימטיקה ומדעים (שלושה מורים), שמאד שמחו על האפשרות שאישה תצטרף אליהם, ומיד גם רצו לדעת אם אני אוכל לעזור למועדון הרובוטיקה עם התיכנות (בטח! אם אני אצליח להיזכר במשהו מהימים ההם…).
שעה אחר כך היתה לי פגישה עם כל הצוות של התיכון, חבורה מרשימה ומשעשעת כאחת. למי שתוהה (כמו בעלי…), אני אהיה הכי צעירה שם. כשיצאתי מהפגישה הם ערכו הצבעה, והמליצו לשכור אותי. מה שאומר שזומנתי גם לפגוש את הצוות המנהל של בית הספר, ביום חמישי בערב. מי שעומדת בראש הצוות היא הגננת של רועי, אגב. כשהגעתי לפגישה, הרכזת של התיכון אמרה לי לא לדאוג, כי זה רק עניין רשמי. אז נרגעתי, ובסך הכל נהניתי לפגוש את הצוות (כ-30 מורים מכל שכבות בית הספר). עוד באותו ערב הגננת התקשרה להגיד לי שפה אחד הוחלט להציע לי את העבודה. לקח עוד יום עד שנשלחו אליי תנאי השכר וכו’, שוחחתי עם בעלי שיחיה, והחלטנו בחיוב.
אני כמובן שמחה וחוששת גם יחד, ומצפה מאד כבר להתחיל להיפגש עם המורים האחרים ולפצוח בהכנות. מלבד נעמי, שכמובן נצטרך למצוא לה מסגרת, גם ליערה יהיה שינוי משמעותי, כי היא תעבור לגן של בית הספר. אבל מי שהיתה העוזרת בגן הקודם תהיה שם, והיא גם תוכל לפגוש את רועי בחצר, מה שבטח יהיה לה נחמד (וגם לו, אבל הוא יכחיש). מבחינתי זה יהיה אידיאלי, ששניהם במרחק כמה מטרים ממני, וברוב הימים אוכל לבוא לאסוף אותם בשלוש.
אחרי שקראתי היום את הכתבה של דורון קורן ב”הארץ,” אני נושמת לרווחה על זה שלא ניתקלתי עדיין בשום דבר דומה. אמנם שמעתי פה ושם שיש בעיות משמעת, ושהמורים צריכים להיות קשוחים יותר, אבל קשה לי אפילו לדמיין מצב כמו שהוא מתאר.
ובנימה אופטימית זו…
אה, ומי שרואה את רועי, שייתן לו חיבוק גדול ונשיקה ממני. אני לא מאמינה שנתתי לו ליסוע!! תהנו איתו, ותשלחו לי תמונות, כי לא ראיתי אותו כבר איזה 24 שעות!
